נר לי נר לי, נר לי דקיק,בחנוכה נרי אדליק ?

אני רוצה להדליק את נרות החנוכה לבד!

חנוכה מתקרב, ואיתו מתקרבות הלביבות, הסביבונים והסופגניות. וגם הנרות.

וכשכל משפחה מתכנסת סביב החנוכייה ושרה "מעוז צור" ו"נר לי דקיק", מבקש הקטן, רק בן חמש להחזיק את השמש ולהדליק נרות לבד.

ומייד עולים בדמיוננו, מראות בלהה- שער עולה באש, חלב רותח מטפטף ועוד חזיונות מבהילים.

חלק מההורים יסרבו בתוקף לבקשה- אין על מה לדבר. אש זה מסוכן. ילדים לא מתקרבים לאש.

חלק יחזיקו את ידו של הפעוט וייצבו אותה כשהוא מדליק.

וחלק, יחסירו פעימה, ויתנו לילדם להדליק את הנרות.

שאלות מסוג זה מלוות את כולנו, בערך מהגיל שבו ילדנו מתחיל לפתח עצמאות-

לתת לו יד או לתת לו ליפול?

לתת לו לעזור לחתוך סלט? בסכין אמיתית וחדה?

וכשילדנו קצת גדלים- מתי נותנים להם לחצות כביש לבד? וללכת ברחוב? והחושך? ומסוכן.

הרבה דילמות- כשבצידם האחד מונחת על המאזניים- בטיחות הילדים והמוגנות שלהם, ואיתה גם שלוות הנפש שלנו, ומהצד השני- פיתוח עצמאות, מסוגלות ותחושת ביטחון ביכולות.

אם נקדיש לעניין חשוב זה כמה דקות של מחשבה, נוכל להבחין שבאמת מדובר בשני כוחות מנוגדים.

מצד אחד תחושת האחריות ההורית שמתוכה נגזרים הרצון והאינסטינקט- להגן, להרחיק מסכנות נפשיות ופיזיות כאחד. לחכות שהילדים יגדלו עוד קצת, ובינתיים- לעשות במקום, ללוות אותם, להרחיק את הגיל שבו ייסעו באוטובוס לבד, יחצו את הכביש או יעשו כל פעולה שמקרבת אותם לאזור הסכנה.

לרוב, נמצא את עצמנו מסייעים, מחזיקים ומייצבים את היד, משתמשים בפתגמים שאיתם גדלנו:

אש זה מסוכן, לא מדברים עם זרים, לא חוצים כביש לבד ועוד כהנה וכהנה. הכוונה והרצון שלנו ההורים תמיד ברורים- להגן ולהרחיק מסכנה.

מצד שני- אם נסתכל על תינוק שגדל בעין התפתחותית ונוכל לראות את העולם לרגע גם מעיניו, נגלה תמונה שונה לחלוטין.




פעוט שבטוח בעצמו, ירצה לזחול ולהתרחק מהוריו ומדי פעם לחזור אליהם, לאכול בידיים, לבד! וכשהוא קצת גדל- לגזור עקום, לרוץ אחרי כלב בגן ציבורי. לרכוב מהר מהר בבימבה בירידה, לחתוך בסכין, להדליק אש.

למה?

כל אדם בעולם, מגיל קטן ועד זקנה רוצה להרגיש שווה, מוכשר, בטוח בעצמו, בעל יכולות ובעל ערך עצמי. כשאנחנו חשים תחושות אלה, חיינו שמחים יותר, אנחנו יכולים להעז ולנסות עוד דברים חדשים, ולהתרחק מהמקום ההפוך החשוך שבו נרגיש, מבוישים בעצמנו, חסרי יכולות וכישרונות ולא מוצלחים בקשרים.

בתור מבוגרים נבחן את עצמנו במגוון תחומים- בקשרים הבין אישיים- חבריים, זוגיים ומשפחתיים. בעבודה בה נעבוד, במראה החיצוני שלנו, במשכורת אותה נרוויח. בבית שבו נגור, במכונית שלנו ועוד ועוד.

אצל ילדים קטנים יותר וקטנים פחות, תחושת ההצלחה הזו נגזרת בעיקרה לפי מדד הישגים שבתחילה הם ממש פיזיים- ללכת לבד, ולאכול לבד, ולהשתמש בטלפון, לרכוב על אופניים. בהמשך ילכו התחומים ויהיו יותר ויותר מורכבים, אבל אין ספק שבתור ילד או ילדה חלק גדול מהביטחון העצמי ומהשמחה שלנו מצויים בדיוק בתפר בין להיות תלוי לעצמאי, בכל הפעולות הנ"ל.

אז מה עושים?

התשובה לא פשוטה-
קודם כל מבינים שאמנם מוגנות היא ערך עליון אבל יש לה מחירים. מחירים שאותם עלול לשלם ילדנו.

כי ילד שגדל בתחושה שהעולם מלא בסכנות, עלול לפחד מהעולם ומהסכנות ולהישאר תלוי בהוריו, הרבה יותר ממה שרצוי לו ונכון לו. או אז, נראה ילדים קטנים וילדים גדולים שמחפשים תמיכה אקטיבית של ההורים בכל מיני מצבים, גם כאלה שאינם מסכנים אותם בכלל. ואז נשאל את עצמנו- למה הוא כל כך חושש? למה הוא מתבייש? ולרגע נשכח את כל אותן פעמים שעצרנו אותו מסיכון, מהתמודדויות חדשות.

אין תשובה אחת וברורה שמתאימה לכל ההורים- כי אנו שונים זה מזה בהשקפת העולם ובנטייה האישיותית.
צעד אחד בכיוון- הוא להחזיק בראש את היחס המורכב בין שמירה והגנה לבין תחושת העצמאות והביטחון.
כשנחזיק את המשוואה הזאת בראש אולי נוכל להגמיש קצת את האינסטינקט הטבוע בנו לשמירה ולהגנה.

חג אורים שמח!